מעשה בראובן שיצא לטיול רגלי בחו"ל ובמהלכו נפלו התפילין שלו מן התיק. בבואו להניחם גילה שאינם בתיק. האפשרות היחידה שלו להשיג תפילין היא לדאוג לעצמו לחילוץ בעלות של כמה עשרות אלפי דולרים, השאלה אם חייב לעשות זאת.
מקור הדין בגמ' בב"ק ט'.-:
"ר זירא אמר רב הונא: במצוה – עד שליש. מאי שליש? אילימא שליש ביתו, אלא מעתה, אי איתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתא?
מבואר שלא צריך להשקיע במצווה שליש מכספו. יש לעיין:
- מדוע פטור להשקיע במצווה יותר משליש מכספו.
הרשב"א במקום התקשה אבקושיא זו, והביא דברי הראב"ד שתירץ שחיישינן שיעני ויפיל עצמו על הציבור, והעני חשוב כמת. מעיר הרשב"א שאין הכוונה ממש לפיקוח נפש שהרי במצוות לא תעשה כן חייב אדם לבזבז כל ממונו, וצריך לומר שהפלגת חז"ל בקושי להיות עני מורה שקושי זה מביא לפטור את האדם מקיום מצוות עשה.
ועדיין לכאורה לא מובן שהרי מדאורייתא מוטל עליו חיוב לקיים את המצוה, ומדוע החשש העתידי פוטר אותו מלקיים את המצוה?
נראה להסביר שיש פה גדר של "נמסר הדבר לחכמים" לקבוע כמה צריך אדם להשקיע במצווה, וחכמים הסתכלו על העניין בצורה מערכתית, ונתנו גדר כללי שאדם צריך לשמור שלא יגיע למצב של עוני.
- מה הסכום אותו חובה על האדם להשקיע כדי לקיים מצוה?
תוס' והרא"ש הביאו שנראה שאפילו פחות משליש לא חייב להשקיע. הביא התוס' שני מקורות מהם נראה שלא צריך להשקיע כמות כזו:
- הגמ' בכתובות נ'. האומרת שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש.
- הגמ' בסוכה מ"א: מחשיבה רבותא את ר"ג שקנה אתרוג באלף זוז, והרא"ש מחדד שאף שהיה נשיא ישראל, זו נחשבת רבותא.
נראה שאין כוונת התוס' והרא"ש לומר שגדר ההשקעה במצוות צריך להיות חומש, מפני שלא הביאו את המקורות הנזכרים כמקור ללמוד ממנו כמה צריך להשקיע, אלא רק הביאו שחיוב ההשקעה במצוות הוא מוגבל. ונראה שהחילוק בין השקעה במצוות לחובת מצות צדקה הוא שבמצוות צדקה חומש הוא גדר חיוב המצווה, ולכן שם חכמים לא נתנו גם לאדם שרצה בכך להשקיע יותר, לעומת זאת בנידון דידן, הנושא אינו עצם החיוב אלא חובת המאמץ ולכן אולי הגבול הוא שונה.
לא התברר מכל דברי הראשונים כמה כן צריך להשקיע, ונראה לאור דברי הרשב"א שהזכרנו לעיל שהגדר הוא שכל זמן שהאדם בדרך הטבע לא יהפך לעני בגלל ההשקעה במצווה, חלה עליו החובה להשקיע.
הבית יוסף הביא שר' ירוחם למד שצריך להשקיע לפחות עשירית, והקשה מניין לו. האליה רבה העיר על כך שמפורש בר' ירוחם שלמד כן מצדקה. הסביר הביאור הלכה שסברת הבית יוסף הייתה שאין ללמוד מצדקה מפני שכאן מדובר על מצוה עוברת שחלה על גוף האדם, וכתב ליישב בדוחק את סברת ר' ירוחם שכוונתו לומר שלכל הפחות צריך להשקיע עשירית.
אמנם הקשה הביאור הלכה על עיקר הדין שלא צריך להשקיע כל כספו על מצוה עוברת מן הגמ' בקידושין כ"ט שאדם שיש לו רק ה' סלעים צריך לפדות בהם את בנו, וכן קשה משם על ר"ג שהשקיע אלף זוז אף שודאי בתור נשיא ישראל היה לו יותר מכך!
יישב הביה"ל בב' אופנים:
- הרבותא אצל ר"ג ובגמ' בב"ק היא במקרה שהמצוה בדרך כלל עולה מחיר פחות, ופה בגלל מצב מסויים יש התייקרות גדולה כגון ר"ג שהיה בספינה, ובמקרה זה אין חובה להשקיע שליש, אך באופן שזה מחירה של המצוה צריך האדם להשקיע גם את כל ממונו.
למעשה הסתייג הביה"ל מתירוץ זה כי מסתימת הפוסקים משמע שלעולם לא צריך האדם להשקיע את כל ממונו במצות עשה.
- כל הסיבה שלא צריך לפזר הון רב, היא שמא יעני ויצטרך לבריות, ובגמ' בקידושין מדובר באדם שבכל מקרה הוא עני ונזקק לבריות ולכן עליו מוטלת חובה להוציא גם את שארית כספו על מצוות.
לאור הדברים בנידון השאלה שהעלנו בתחילה נראה שהדבר תלוי בתירוצי הביאור הלכה: לפי התירוץ הראשון אינו צריך לדאוג לעצמו לחילוץ, ואילו לפי התירוץ השני וכן לפי מה שהעלנו מתוך דברי הרשב"א אם לא מדובר על חומש ממונו עליו לדאוג לחילוץ כדי לקיים מצות תפילין, והוא הדין לכל מצוות עשה.
יש להדגיש שכל הדיון כאן הוא לעניין מצוות עשה, אך כדי להימנע מלעבור על מצוות לא תעשה, ואפילו איסורי דרבנן, צריך האדם להוציא אפילו כל ממונו.
